<h1>פסקי רבינו אביגדור צרפתי מבעלי התוספות פרשת בהר</h1>
<h2>דף ס:</h2>
שנה תמימה. זו שס"ה ימים דברי רבי וחכמים אומרים י"ב חדש מיום ליום נתעברה השנה למוכר נתעברה. מכאן פסק רבינו וורדימס דחדש עיבור הוה מן המניין גבי מינקת חבירו, מדאיצטריך קרא דכתיב תמימה אלמא דאי לאו קרא (לא) היה מן המניין. וכן נראה פסק. וכן כל דבר כמו שמשכיר משנה לשנה סתם, חדש העיבור הוי מן המניין. והרב רבי יעקב מאורליינש ז"ל מביא ראיה (מ)[ב]מניקת חבירו דחדש העיבור מן המניין, מדכתיב לא תבשל גדי בחלב אמו, מכאן רמזה תורה מניקת חבירו עד כ"ד חדש, בגמטריא תבש"ל לבר מיום שמת בו ויום שנתארסה בו והם פעמים שס"ה, אם כן חדש העיבור מן המניין. והלכה למעשה הורו כן.
<h2>דף סז:</h2>
כתיב (תהלים מ"א ב') אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו ד' ד' ישמריהו ויחייהו ואושר בארץ. אשרי משכיל אל דל, זה הממליך יצר טוב על יצר הרע שמטעהו, וזהו אל דל זהו יצר הרע, וזהו וישמריהו מיצר הרע. דבר אחר משכיל אל דל, זה ביקור חולים, זהו ויחייהו שנוטל אחד מס' שבחוליו ובלבד שיהא אוהבו כגופו. דבר אחר זה המבריח עצמו מן המלכיות, פי' שלא יהא חצרן ואם יעשה כן ישכיל עצמו ולא יהיה דל, וכן אמרו רבותינו [אבות פ"א מ"י] אל תתודע לרשות. דבר אחר זה הנותן פרוטה לעני, דל הוא לשון [חולין קכ"ז ע"א] בשר המדולדל, וזהו משכיל שתהא מסתכל היאך לזכות בו, כלומר שתאמר שאני נותן לך ואין אתה צריך לפרוע לי שלא יצטער שאין לו במה לפרוע. וגם בזכות שאתה נותן צדקה לעני והשבת נפשו וגרמת לו לנוח כשיאכל, הקב"ה ישיב נפשך כשנגזר עליך מיתה שנאמר (משלי י' ב') וצדקה תציל ממות. זהו שאמר הכתוב (משלי י"א י"ז) גומל נפשו איש חסד, אדם העושה צדקה וחסד לעני הוא גומל נפשו. הילל הוה אזיל מסח א"ל לאן אזיל מר א"ל למיגמל חסדים, משל למלך שיש לו אקונין מי שמגהיצן ומכבסן לא קיהיב שכר, וכתיב (בראשית ט' ו') כי בצלם אלהי"ם עשה את האדם ק"ו מי (שמחזיר) [שמחייהו את] עני ומשיב נפשו וקל וחומר מאברהם לפי שגמל חסד למי שלא היו צריכין נפרע לו ולזרעו, מי שצריך לו לא כל שכן.
<h2>דף צו.</h2>
לא תעבוד בו עבודת עבד [ויקרא כ"ה]. שלא תנהוג בו מנהג בזיון שלא יטייל אחריך ולא יוליך כליך למרחץ. עבודת עבד אי אתה נוהג בו, אבל אתה נוהג עבודת עבד בבן חורין. ולא עבודת בזיון. ותניא במכילתא ואם היה רגילותו בכך מותר. ולכך פסק דשרי לקבל מן השמשין יהודים מלאכת בזיון כיון שרגילין בכך. ובגמרא [כתובות צ"ו ע"א] מפרש כל מלאכה שהעבד עושה לרבו תלמיד עושה לרבו, חוץ מנעילת הסנדל והרחצת פניו ידיו ורגליו. ולא אמרן אלא במקום שאין מכירין, אבל במקום שמכירין מותר. וכן פסק תלמיד לרב כמה דפרישית ולכך אמרו [פסחים נ"א ע"א] תלמיד אינו רוחץ עם רבו אלא אם כן צריך לו. ותניא עם כל אדם רוחץ אבל לא עם אביו וחמיו פי' משום הרהור. ופסק דוקא במרחץ שאין בו מים אבל במרחץ שיש בו מים מותר. כי עבדי הם. שטרי קודם עליהם. אשר הוצאתי וגו'. על מנת כן הוצאתי אתכם שלא ימכרו ממכרת עבד.
